צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר

[contact-form-7 404 "Not Found"]
:שתף עמוד

על מה הם מדברים?

על מה הם מדברים?
השקפה 11:06 - 17.06.19 | אשר אטדגי

האם יש הדתה בישראל? מה עושים כשמתקיפים את הציבור הדתי על לא עוול בכפיו? וגם קצת על 'שבוס', מצעדי גאווה ושאר ירקות

הטור הזה, שלא כהרגל ונוהג, אכתוב אותו בלשון "ישראלית". שכן הוא יפורסם גם במקומות נוספים, חילוניים נקרא להם, שאותם ישזוף קהל יעד שלא גדל על ברכי התורה. למעשה, הוא נועד לעיניהם, אך חשבנו כי יש מקום גם לאנשי שלומנו מה שנקרא, שיקראו את הדברים בבחינת "ודע מה שתשיב לאפיקורס".

מכיר את בוראו ומורד בו

ההיסטוריה האנושית מיום היות האדם חושב, חושב! ידעה תקופות ארוכות בהן הפער בין המציאות, כלומר בין ה"יש", לבין התחושה לגבי אותה מציאות, היה רב. בני האדם מעצם טבעם, בניגוד לחוקי הטבע מסוגלים שלא לנהוג על פי הידוע להם, אלא על פי מה שהם רוצים שיהיה "ידוע" עבורם, אף על פי שהמרחק בין השניים גדול. הדבר נכון לכל בני האדם בכל העמים ובכל הזמנים והתרבויות. וגם בבני עמנו.

צאו וראו את דור המדבר אשר ראו את הקולות, ואשר הוריד להם את המן, והוליכם בחרבה, ונתן להם מים לאכול ובגד ללבוש ובכל זאת נטען בפיהם: "היש ה' בקרבנו אם אין", וכעדותו של גדול הנביאים משה רבנו ע"ה ביום מותו לאחר ארבעים שנה במדבר: "הן עודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' אלוקיכם..". קיימת מציאות, גם תיאולוגית, שבה אדם "מכיר את בוראו ומורד בו". ואם בדת עסקינן, לא כל שכן בערכים אחרים שבהם אדם מאמין ופועל על פיהם.

אנו נמצאים כדור אחד אחרי תקופה אותה הגדירו הסוציולוגים כ-"פוסט מודרניזם". תקופה אשר בה בני האדם נכזבו מערכים מסויימים עליהם גדלו ובהם האמינו (הרבה בשל שתי מלחמות העולם במאה ה-20) והחליטו ביודעין כי אין "אמת אבסולוטית", אלא קיים האדם ותחושותיו לגבי אמת זו. בעוד העולם משתחרר מאמונת כזב זו (או שמא נאמר תחושה זו) בישראל 2019 היא חיה ובועטת. ואם להיות כנים חיותה ובעיטותיה מוכוונים בעיקר כלפי הדת ומחזיקיה, אותם אלו אשר אנו קוראים להם בז'רגון המסורתי מקבלי עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות.

פילוג בשם "הקידמה"

מסימניו של הפילוג בישראל: גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא אמוציונאלית, זאת אומרת עמוקה ביותר. היא רווחת בקרב הנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני – מזה, ובקרב האינטליגנציה והאקדמאים – מזה. 'עקשנותה' של היהדות הדתית להמשיך להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה "הישראלית" הלא-יהודית; על כך מתוסף לעתים שלא-ביודעין – הגורם הפסיכלוגי של הזכרת עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות, ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי-דין של בתי-משפט בישראל. אחד הביטויים הפסולים בוויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה, המוסר, ההומאניזם וזכויות-האדם, הנרמסים לכאורה ברגלי ההלכה הארכאית, הברברית והמשעבדת. השקר – המודע או הלא-מודע – שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים ב-"אומה" וב"מדינה" כערכים המושמים מעל לאדם. אין מוסר ואין הומאניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו – במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו. הטוען לזכותה של ישות על-אנושית, "האומה" או "המדינה", לכוף על האדם להתגייס לצבא ליהרג למען ישות זו – כיצד הוא מעז לדבר בשם המוסר וההומאניזם? אבל נניח לזה.

במסגרת אותו גל שנאה השוצף, גם וביחוד את איזור השרון, מנכסים הפרזנטורים בקרב הציבור החילוני את המציאות לעצמם ובוראים אותה מחדש כראות עיניהם. חלק עושים זאת בזדון, חלק בשגגה. הם לא מתארים את העובדות כהווייתן, אלא מתאימים אותן לערכיהם ומנחילים אותה, בדרכים שונות, לציבור היהודי במדינה, עד שהדבר הופך ל"נרטיב" הכללי (שוב מונח פוסטמודרניסטי מובהק) שחוזר וניעור כמציאות שאין עליה עוררין. הם לא מתווכחים על המהות, אלא מתווכחים על המציאות, וכשאותה מציאות שבה וטופחת על פניהם הם מתקשים להסביר אותה, שכן איך יכול להיות ש-1+1 לא שווה 2? הם לא מבינים שהבעיה אינה טמונה במשוואה, אלא בהזנת הנתונים שבה. ואז, כהסבר לאנומליה, הם מייצרים מילים חדשות: "הדתה", "כפיה", וכו'. כל מיני מילים שהקשר בינן לבין המציאות הוא ארביטררי לחלוטין.

אין הדתה, יש "החלנה"

אני לא אפיל אף אחד מהכיסא אם אומר שרוב מכריע של הציבור היהודי בישראל הוא בעל זיקה ליהדויותו. אומנם רבים מהם אינם שומרי תורה ומצוות אך בכל אופן הם מאמינים באלוקים, ומקפידים ומעוניינים לשמר את יהודיותם באופנים שונים. המספרים מבהילים (למעלה מ-80% מהציבור היהודי במדינה מימין ומשמאל) והם נחשפו במחקרם של שמואל רוזנר ופרופסור קמיל פוקס בספרם "יהדות ישראלית", שיצא רק לאחרונה. מדובר במחקר הגדול והמשמעותי שנערך בישראל מאז תקומתה. זו המציאות, אין בלתה. במחקרם הם גם גילו "תופעה" מעניינת. בשנים האחרונות, הם קובעים, גדל החילון במדינה. אין הדתה, קובעים בפסקנות שני החילוניים הגמורים הללו, יש מגמת 'החלנה' גוברת והולכת מבחינה עובדתית (עיינו שם).

בכנס שאליו זומנתי (כנראה כעלה תאנה) לפני כשבועיים-שלושה ובו נכחו מספר דוברים, כולם אקדמאיים ואתאיסטיים מובהקים (בהם אחד מכותבי המחקר הנ"ל, שמואל רוזנר) שנערך במכון היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב תחת הכותר: "חילוניות ישראלית – מהי?" כל הדוברים, למעט אחד, לבני משהו, אמרו ביושר ובתמצית מנומקת שאותה אנסח כך: "גבירותי ורבותיי – אין הדתה בישראל. זוהי פיקציה. פייק ניוז במיטבו'". נותרתי כדובר באלם פה ודום מענה לשון. באתי לקלל ויצאתי מברך.
'שבוס', מצעד ועוד

אבל המציאות כאמור לא מעניינת או נעדרת מהפרזנטורים, פוליטיקאים וגם, מודה ועוזב, עיתונאים. הם ממשיכים לחיות, להחיות ולפוח בבועה שאינה קיימת. הופכים קש ללחם ותוהים מדוע אין הם שבעים. כל עוד הטיעונים הללו נותרים כארגומנטים בעלמא מילא, אבל הם הופכים למעשים.

באזור השרון התקיים מצעד גאווה "רחב היקף" בכפר סבא ואחד אמור להתקיים בשבוע הבא ברעננה. המספרים דיברו בעד עצמם: הגיעו כ-500 איש (מפקד המשטרה אמר לי באופן אישי כי הוא חושב שמדובר במספר מופרז ו"היו שם גג 300 איש", סוף ציטוט) שרובם המכריע, למעלה מ-90 אחוזים, לא היו בעלי נטיה מינית שונה ומרביתם גם לא היו תושבי כפר סבא. אבל המצעד צעד והשבית רחוב מרכזי שלם למעלה מארבע שעות רצופות ביום שישי בבוקר, אין נכנס ואין בא, והפעם מדובר ברבבות מבני כפר סבא שהוטרדו ונפגעו, בהם בעלי עסקים שזהו מטה לחמם. יש מציאות, ויש מה שחושבים שהיא המציאות.

דוגמה נוספת, שממש נקרתה בפניי השבוע. במסגרת עבודתי העיתונאית במסגרות אחרות, התבקשתי על ידי פעילים מהוד השרון וכפר סבא, לפרסם שוב את מיזם 'שבוס' (אוטובוס בשבת בשתי הערים) שהחל לפני כחודש בעידוד פוליטיקאים ממר"צ בערים אלו. טענתי בפניהם, כי המיזם הזה כבר פורסם עם תחילתו בכל העיתונים, כולל במסגרות בהן אני עובד, ולא נהוג לפרסם שוב את אותה ידיעה. הם אמרו לי: "נכון, אבל אנחנו צריכים מימון לפרוייקט". אמרתי להם שגם עניין זה פורסם, כולל הפניה לאתר מימון המונים שיתמכו בכם.

ושנית, המימון על פי הבנתי מגיע מהנוסעים עצמם. ואז הגיע משפט המחץ: "אתה צודק, אבל אין מספיק אנשים לתפעול, ועד עכשיו גייסנו, למרות כל הקמפיין הרחב, רק 15% מהסכום". עניתי להם: "לא חשבתם לרגע אולי חיפשתם פתרון לבעיה שלא קיימת? בנוהג שבעולם כשמיזם, עסקי או אחר, לא 'עובד' גונזים אותו. אם הציבור החילוני, שהוא הרוב המכריע באזור השרון, לא רק שאינו מוכן לסבסד אתכם, אלא אפילו לא מוכן ליסוע בשבת איתכם, אולי הם לא זקוקים לזה?". הם לא הבינו כנראה, כי ראיתי שהם ניסו את 'מזלם' במקומות נוספים, שדווקא כן פרסמו את המיזם הזה שוב ככלב השב על קיאו.

הדברים פשוטים ואינם זקוקים להסבר מעבר למורם, רק בפסקת נחמה שיש בה מסקנה: אין הדתה בישראל, אל תחששו, אל תצטנעו, אל תפגינו מוראכם. יש תחושה קשה של מתקפה, זה נכון, אך גם אדווה העושה עצמה משבר, עבור תעבור.

תגובות‎