צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר

[contact-form-7 404 "Not Found"]
:שתף עמוד

פנינים לחנוכה

פנינים לחנוכה
הלכה 10:12 - 20.12.19 | יצחק דרעי

"המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה"

במסכת בבא בתרא דף כה נאמר: "הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום"

                                     רמזי חכמה רבים יש במנורה:

 

  • על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת.
  •  שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א': "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה"

 אף "שמן הזית מסמל חכמה" משום שהוא מובא אל המנורה.

 במסכת הוריות דף יג נאמר: 

"חמישה דברים משיבים את הלימוד… הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך, שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה".

וכן, מצינו במסכת מנחות (דף פה, על הפסוק משמואל ב' יד:}

"וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה", שואלת הגמרא: במה שונה העיר תקועה?

עונה ר' יוחנן: "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן".

רמזים נפלאים מובאים בספרים על המילה "שמן"                  

                                 ראשי תיבות של שמן"

שלמים מסרו נפשם – זכר לכך שמסרו עצמם על קידוש ה'.

שלשה מצוות נצרו – רמז לכך שחירפו נפשם לקיים חודש, שבת ומילה. למרות שהיוונים גזרו

שמרם מלך נאמן – ה' הצילם מ: אנטיוכוס הרשע, ניקנור- שהיה משנהו ובגריס שר הצבא.

שני משחיתים נהרגו – הם ניקנור ובגריס שהרגום ישראל.

מלך שלהם נס – זה אנטיוכוס הרשע, שנס וברח מעיר ממלכתו באישון ליל.

שמן מזית נבחר – שמן זית הוא הראוי והמהודר ביותר להדלקה, כיוון שבו נעשה הנס.

שמונה נרות מדליקים – זכר לנס שנעשה בפך השמן.

 שמש מעל נרות – את השמש יש להניח רחוק ומובדל משאר הנרות.

 שיברך מנר נוסף – לאחר שבירך "להדליק נר" ו"שעשה ניסים", מתחיל להדליק מהנר החדש.

 מצד שמאל נדלקים – אופן ההדלקה הוא משמאל לימין.

 שמאל נכנס מניחם – מקום הנחת נר חנוכה הוא מצד שמאל, כדי שיהיה וכך מסובב במצוות.

 שיעור מצוותן נאסרים – בחצי השעה הראשונה, שהוא שיעור ההדלקה, אסור ליהנות מאורם.

 שימנעו נשים ממלאכה – מצווה על הנשים להימנע ממלאכה בעוד הנרות דולקים.

                                         רמזים במילה "חנוכה"

 הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד בשם בעל ה"חתם סופר" מצא רמזים במילה "חנוכה"

 חשמונאים נלחמו וניצחו כל היוונים.

 חלוצים נזדרזו והחזירו כבוד המקדש.

חושים נכנסו ופינו כלי ההיכל.

חביבים נמצאו ובקרקע כד השמן.

חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול.

חיבתם נגלית והספיק כל השמונה.

חכמים נמנו וקבעו כסלו הבא.

ח' נרות ולגמור כל ההלל. 

רמזים אחרים כתב ר' צבי אלימלך מדינוב בספרו "בני יששכר "

חנרות והלכה כבית הלל. 

חוצה נדלקים וזמנם כל הלילה.

 חנרות ועל כולם השמש.

חשמונאים נתגברו והרגו כל האויבים.

 נס כוהנים וגם חנוכת המזבח.

חייבים כולם נשים וקטנים המחונכים. 

           רמזים למחלוקת בית שמאי ובית הלל

 כבית שמאי:  

חנרות ופוחת כל הלילות.

 כבית הלל:  

חנרות ומוסיף כל הלילות.

 חכמים נשאו ונתנו כיצד ההלכה. ונפסק:

 חנרות והלכה כבית הלל.

"כי נר מצווה ותורה אור"

 שלש מצוות הן – אמר החיד"א – וכולן פסולות בגובה כ' אמה, וכשרות בגובה י' טפחים , ואלו הם:

 סוכה, ערוב ונר חנוכה.

 ורמז לכך מצאנו בפסוקים הבאים המתחילים במילה "כי":

"כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו) – נר חנוכה

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג) – סוכה

"כי ברחוב נלין" (בראשית יט)- עירוב.

 "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת"

 בפסוק זה הנקרא בתורה בימי החנוכה – אמר רבי יצחק צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל – מרומזים הלכות חנוכה:

 כף – ר"ת פחות כ', ללמד, שנר חנוכה מצוותו פחות מכ' אמה.

אחת – ר"ת אחתמנה, היינו שבכל יום מוסיף נר אחד, ע"פ בית הלל.

עשרה – ר"ת עד שתכלה רגל השוק, שהוא סוף זמן הדלקת נר חנוכה.

זהב – ר"ת זמנו בין השמשות.

מלאה – ר"ת מצוותה להדליק אצל הפתח.

קטרת – ר"ת קרוב טפח רוחב תדליק.

פרסום הנס והקשר לדמי חנוכה

נפסק להלכה בשו"ע באורח חיים סימן תרע"א:

שצריך להיזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק!

עניין זה מצינו גם במצוות ארבע כוסות. 

גם שם נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים סימן תע"ב: 

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

מהי הסיבה לכך, שדווקא שני המצוות הללו נתייחדו בהקרבה גדולה לעשייתן?!

 תירץ ר' יששכר דוב מבעלזא זצ"ל:

משום ששתי מצוות אלה אינן כשאר מצוות שבתורה. 

בשאר מצוות מלמדים אותנו חז"ל בגמרא מסכת ברכות דף ו': 

"חשב אדם לעשות מצווה,ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", כיוון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה.

ואילו בשתי מצוות אלה, הדלקת נרות חנוכה וארבע כוסות אין הדבר כן, שאף אם חשב לעשות ונאנס ולא עשה – לא נחשב הדבר כאילו עשאן, זאת משום שטעם מצוות אלה הוא כדי לפרסם את הנס שאירע בימים אלה, ואם לא עשה את המצווה בפועל, לא נתפרסם הנס על ידו!

משום כך, נוהגים להעניק "דמי חנוכה" כדי שיוכל כל אדם לקיים את המצווה כראוי.

 אם כן מדוע מחלקים לכולם? אלא, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, נהגו לתת לכל מבקש.

 טעם נוסף לנתינת מעות בימי חנוכה: 

זה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים".

החתם סופר מסביר את הטעם:

כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. והדבר נלמד מההכנה למצוות: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו"

כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה".

וכל זה מדובר בנתינת צדקה, כפי שהסברנו לעיל שיוכל העני לקיים מצוות נרות חנוכה ולפרסם הנס.

וכן נפסק להלכה: "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).

"רעיון חינוכי לחנוכה"

עיקר וטפל

תרבות יון היללה את הגוף וראתה בו – במקום בנשמה – את עיקר החיים.

 כדי להמחיש עד כמה מטופשת הגישה הזו, נביא משל למה הדבר דומה: לאחד שהלך לחנות המכולת על מנת להשביע את רעבון ביתו. הוא קנה לחם הניחו בשקית ושם פעמיו אל עבר ביתו. כאשר הגיע מיודעינו ליעדו בפזיזות זרק את הלחם לפח ושם את השקית על השולחן.בוודאי שכל אחד מאיתנו כעת אומר לעצמו: כמה טיפש אותו האיש?

 כן הוא הנמשל: אדם בא לעולם עם גוף (שקית) ונשמה (לחם). הכיצד יהיה שוטה, יזניח את הנשמה ויטפח את גופו – השקית? זו הייתה התפיסה של יון – טיפוח הגוף שהוא טפל לנשמה. 

והלא אין טיפשות גדולה מזו? הגוף נועד רק בשביל לשאת את הנשמה, ולשם מה להשקיע את מיטב שנות החיים כדי לפאר ולרומם את השקית הטפלה לעיקר? זו אכן איוולת וזו דרכה של יון.

 "ההבדל בין חנוכה לפורים"

 בשני החגים שקבעום חז"ל יש משחק אופייני לכל חג. בחג החנוכה סביבון ובפורים רעשן.

 מדוע נבחרו אלו לסמלי החג? מה מייחד את הרעשן לחג הפורים? ואת הסביבון דווקא לחנוכה?

 חז"ל מצאו ביטוי לסמל את החג באופן הפעולה ומקום ההפעלה של המשחק. 

אם נתבונן נראה כי את סביבון מסובבים מלמעלה ואילו את רעשן מסובבים מלמטה ובזה בעצם טמון ההבדל בין המשחקים ובין החגים חנוכה ופורים.

את סביבון מסובבים מלמעלה – כיוון שהסיוע והתעוררות הייתה מלמעלה – מאת ה', לא הייתה עשייה משמעותית מלמטה – מצד העם למעט בני חשמונאי.

 ואת הרעשן מסובבים מלמטה – כיוון שההתעוררות הייתה מלמטה – מצד העם על ידי שקראו צום ועצרה והתענו שלשת ימים לילה ויום לביטול הגזירה.

 הבדל נוסף קיים בין חנוכה לפורים הוא באופי הנס: 

נס גלוי בפורים לעומת נס נסתר בחנוכה.

בחנוכה – הודאה, ובפורים – מלחמה. לא בכדי תיקנו חז"ל את הנוסח ב"על הניסים" באופן שמבאר זאת היטב:

חנוכה – רבת את ריבם דנת את דינם (מדברים לה' כנוכח) – היה גילוי ה' בנס הזה.

פורים – הרב את ריבנו והדן את דיננו (מדברים לה' כנסתר) – הכול היה נראה מקרה = הסתר (ה' לא מוזכר במגילה ולו פעם אחת – הסתר פנים מוחלט).

חנוכה – לא מזכירים מפלת יון אלא להודות ולהלל לשמך הגדול – רצו לשכחם תורתך.

פורים – "ותלו אותו ואת בניו על העץ". הוא רצה להשמיד – הושמד הוא בעצמו.

 חנוכה ופורים לא בטלים. מדוע? 

כיון ששאר החגים ה' כפה הר כגיגית, אבל חנוכה ופורים ניתנו על אומץ ליבנו ומעשינו הטובים, לכן אלו לא יתבטלו לעולם…

                                                         נרות של אהבה

משל למה הדבר דומה:

מעשה במלך אחד שהיה לו אהוב, אשר היה אוהב אותו אהבת נפש עזה. 

מאהבתו אותו, קרא אותו ואמר לו: "ברצוני לכבדך ולבוא אל ביתך, ועל כן בבקשה תכין עבורי סעודה".

האיש לא ידע את נפשו מרוב אושר – המלך בכבודו ובעצמו רוצה לבוא אל ביתי!

בהתרגשות רבה התכונן לקראת הביקור. 

אמצעים רבים לא היו ברשותו, אולם הוא התאמץ בכל כוחו: קנה מאכלים משובחים והשתדל להכינם בצורה יפה ונאה, ערך את השולחן במפה הנאה ביותר שהייתה לו, ובכלים הנאים ביותר שבביתו, הדליק נברשת יפה, וכך חיכה בקוצר רוח לבואו של המלך.

היום המיוחל הגיע, והנה הוא שומע קול המולה של כרכרות מתקרבות בליווי תזמורת הפילהרמונית. לאחר מספר דקות נגלה לעיניו מן החלון מחזה הוד: כרכרות מפוארות מקושטות בעיטורי זהב ומשובצות אבני חן יקרות, כשלפניהן הולכת התזמורת המורכבת מנגנים בעלי שם עולמי. המלך ירד מן הכרכרה ונתקבל על ידי משמר הכבוד בתרועות החצוצרות. 

לפניו נפרס שטיח אדום מלכותי, כשמשני צידיו עומדים שני טורים של חיילים ובידיהם מנורות זהב. המלך פסע מעדנות על השטיח והתחיל להתקדם לכיוון ביתו של אהובו.

מיודענו נלחץ. הוא הביט פעם נוספת על הבית לראות אם הכל מסודר במקומו. את מבטו לכדה הנברשת, כל כך חיוורת היא ועלובה מול מנורות הזהב של המלך! 

בהחלטה של רגע הוא מיהר להוציא את הנברשת ולהסתיר אותה בצד. הרי אין היא מתאימה לכבודו של המלך! וחסרונה ודאי לא יורגש בתוך האור הגדול שמפיצות מנורות המלך!

הגיע הרגע. נכנס המלך עם פמלייתו אל בית האהוב. התיישב ופנה אל בעל הבית: האם לא הדלקת נרות לכבודי? 

אמר לו אהובו: אדוני המלך, ראיתי את כל הכבוד הגדול, ואת כל האורות הרבים שאתה מוקף בהם, והתביישתי והטמנתי את המנורות שהכנתי. 

אמר לו המלך: "חייך, שאני מניח את כל מה שהבאתי איתי, ואיני משתמש במנורות הזהב שלי, אלא באור שלך, בשביל האהבה שלי אליך!"

והנמשל ברור מאליו:

כך הקדוש ברוך הוא כולו אורה, והנה מצווה הוא את עם ישראל לעשות לפניו מנורה להדליק בה נר תמיד בבית המקדש. אמרו ישראל: הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו, והוא חפץ שנדליק לפניו נרות?! אין זאת אלא מאהבתו אותנו.

 כמה חביבים נרות חנוכה, שהם זכר ודוגמה למנורה שהייתה בבית המקדש, ואשר מזכירים לנו תמיד, אף בחשכת הגלות, את אהבת הנצח שאוהב הקב"ה את עמו ישראל.

"לעמוד בפני פיתויים"

מה רצו היוונים? "להשכיחם תורתך"!

נעמוד על מזימתם השפלה ואולי לא ניפול גם אנחנו למלכודת שלהם.

 כאשר הסתיימה השואה ישבה קבוצת מדענים – פסיכולוגים וחקרו מדוע האנשים שידעו שעומדים להרוג אותם לא ברחו מהרוצח הנאצי? 

הם הגיעו למסקנה שפעלה אצלם פעולת: "הדחקה" (במוח) הם הדחיקו את המוות עד שמצאו לבסוף את מותם.

 אם נתבונן האם העולם הזה איננו דומה לכך? שם זה היה כמה חודשים, כאן זה כמה שנים… אנשים מדחיקים את המוות, ובינתיים הזמן עובר.

 "משל למה הדבר דומה":

 לאחד שבא למלך ונתן לו עצה לנצח את המדינה היריבה, שעוד מעט ומכניעה אותו. 

המלך הבטיח לו שאם זה יעבוד הוא ייתן לו 10 דקות להוציא מאוצרות המלך מה שבא לו… 

הוא הגיש לו את תכנית המלחמה והמלך אכן ניצח.

ישב המלך וחשב – מה עושים? עכשיו יש לו 10 דקות, הוא יכול לרוקן את כל האוצרות. אמרו לו יועציו: תן לו מה שהוא אוהב וזה ירחיק אותו מהמטרה. 

ובאמת, לאחר שחוקר פרטי "ישב עליו" התברר שהוא אוהב מוסיקה, ויש כנר שחביב עליו במיוחד, ויש מאכלים שאינו יכול לעמוד בפניהם.

ביום המיוחל הגיע הכנר ונכנס עימו לאוצרות. רק הוא התחיל לנגן, ואותו אדם נדם, לא יכול היה לזוז ממקומו – נשבה בקסמי הנעימה העריבה. 

לפתע הוא נזכר שצריך לקחת מאוצרות המלך. מיד נכנסו עם אחד מהמטעמים שהוא אוהב במיוחד, וכך נתקף בולמוס… דבר ועוד דבר… 

עד שתפס אותו אחד מהמשרתים והוציא אותו החוצה כשהבשר בין שיניו… והודיע לו: "נגמרו ה- 10 דקות שלך!"…

מה נאמר על אותו אדם? "טיפש כזה אילו היה לוקח אבן טובה אחת, יכול היה "לקנות" את הכנר שינגן בביתו כל יום…

הנמשל:

 אנחנו בעולם הזה מתפתים לכל מיני תענוגות ושוכחים מהמטרה. בזמן שאנו שוכחים ששכר על מצווה הכי קטנה בעולם הבא שווה את כל חיי העולם הזה.יון רצו להשכיחנו ממצוות ה' על מנת שנעבור את החיים בעולם הזה ללא תועלת.

                                               קרן השור ומשמעותה בחנוכה 

היוונים ביקשו מעם ישראל לכתוב על הקרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל".

לשם מה בקשו זאת?

 נביא כמה תשובות לשאלה זו:

 כיון שהשור היה בהמת משא ועבודה, הם בקשו לעשות מעין סטיקר – כמו שמדביקים על הרכב שכולם יראו והפרסום עובד… (כנגד זה בחנוכה יש "פירסומי ניסא")

  1. הרב יחזקאל אברמסקי העיד שראה במוזיאון שהיו מאכילים את התינוקות במקום בבקבוק – בקרן השור. 

היו חותכים את הפיה, מכניסים דייסה והתינוק היה יונק ממנה. 

מטרת היוונים אם כן הייתה, שכבר מגיל קטן לתינוק יהיה מול העיניים שאין לנו חלק באלוקי ישראל ח"ו, לכן דווקא על קרן השור.

 הרב שטיינמן מתרץ:שהם ראו שהדבר שמחזיק את בנ"י זו האמונה. ואמרו: למה להתמודד עם כל מצווה בגזרה נוספת? נפגע ביסוד שהוא האמונה, וממילא הכול יתפרק לבד…

אך מכיוון שלא ניתן לשכנע יהודי שפתאום אין הקב"ה, הם מצאו פרצה שכולנו מתלבטים בה והיא הפרנסה.

תמיד אומרים לנו שהפרנסה זה מהקב"ה, אך בכל זאת אם אנו לא עובדים אז אין לנו פרנסה. לקונפליקט מעין זה נדרשת אמונה חזקה שנוכל להתמודד איתו.

ההתמודדות היא שצריך לעשות השתדלות – ללכת לעבוד, אך לאחר שקיבלת את הפרנסה להאמין שלא כוחך ועוצם ידך עשה את החיל הזה, אלא הקב"ה נתן לך בחינת "ה' ילחם לכם" (=ה' נותן לך את הלחם) ובדיוק בקונפליקט הזה התעסקו היוונים…

כדוגמת הגננת לפני 33 שנה: "למי תודה ולמי ברכה? לעבודה ולמלאכה". 

וזה שביקשו לכתוב דווקא על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל – להביא טלטלה באמונה, היו מתריסים: אם באמת ה' נותן אל תחרוש, ונראה מה יהיה לך… אם כך הרי יבינו שהשור מביא את הפרנסה ולא ה'!

לכן במזמור מעוז צור אנו אומרים: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" – שדלק פך השמן 8 ימים זה היה נס מאת ה'. 

ולכן "בני בינה" = אלו שהתבוננו ידעו שהאמונה ניצחה ולא כוחם של החשמונאים.

ובעקבות כך על ימי שמונה "קבעו שיר ורננים" – להגיד הלל ולא סעודה (כמו בפורים), כי ההצלה הייתה ברוח ולא על שמד גוף…

האם ניצחנו?

מדוע אומרים ב"על הניסים": "..ועל המלחמות"? מתאים יותר להודות על הניצחונות?

 אלא להודות על הניצחונות עדיין מוקדם. מלחמת יוון = מלחמת הקדושה בטומאה עדיין לא הסתיימה.

בינתיים אנו מודים על עצם הדבר שאנו נלחמים… 

שבכל המצבים הקשים ביותר יהודים אינם נכנעים אלא נלחמים בעוז על יהדותם..

"נעשה נס לשושנים"

 מדוע אומר הפייטן "נעשה נס לשושנים" בחנוכה, וגם בפורים "שושנת יעקב צהלה ושמחה"? מי הם השושנים?

 בתהילים: "למנצח על שושנים". אומר המדרש – מדוע שושנים? שחזרו בתשובה.

 משל למה הדבר דומה:

 כשם ששושנים בתחילה הם עץ יבש, וכשיורד עליהם מים פורחת השושנה ומפיצה את ריחה.

 כך הוא הנמשל:

 החוזר בתשובה הוא כעץ יבש, וכאשר הוא בא במגע עם מים – דהיינו התורה (אין מים אלא תורה) פורחת ממנו שושנה.

 לכן בחר הפייטן במילים "נעשה נס לשושנים" – שחזרו בתשובה לאחר 27 שנים של שלטון יון.

כמו כן, גם בפורים שאמרו חז"ל "גדולה הסרת הטבעת שחזרו כולם בתשובה, "קיימו וקבלו עליהם" ודומים הם לשושנה…

נ.ג.ה.פ

 מדוע משחקים בסביבון שיש עליו אותיות נ.ג.ה.פ? הרי אם המטרה לפרסם את הנס עדיף לעשות שלטי חוצות, זה הרבה יותר מרשים?!

 אלא עדיף סביבון קטן שכתוב עליו בראשי תיבות, ובלבד שיסתובב ויפעל, על פני שלט חוצות ענק העומד בקפאון (בעל "דמשק אליעזר")

הנרות הללו קודש הם

דורש היה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל את הכתוב "הנרות הללו קודש הם" – רמז לבניו של אדם, שעליהם להיות קודש לתורה ולעבודת ה'. 

"ואין לנו רשות להשתמש בהם" – אסור לנו למנוע אותם מלימוד התורה כדי להשתמש בהם לצרכינו, ולשלוח אותם לעבודה בגיל מוקדם, כדי שיעזרו בפרנסת הבית. 

"אלא לראותם בלבד" – לראותם עוסקים בתורת ה', לגלות את הניצוץ הקדוש הטמון בהם ולהעלותו.

נאים הם הדברים למי שאמרם, רבות היה עושה הרב צדקה זצ"ל למען ילדי ישראל, שיתחנכו בחינוך טהור ויגדלו לתורה וליראת שמים.

 שמוליק הולך ללמוד תורה…

פעם אחת בשעת ערב הלך בפשטות מדהימה לבית משפחת כהן. "שמי יהודה צדקה" הציג את עצמו, ואדון כהן ציפה לשמוע מה בפיו.  פתח הרב ואמר: "שמעתי כי יש בביתך ילד שהחל ללמוד בכתה א', וכי שלחת אותו לבית ספר של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אני מבקש ממך, לטובת הילד, כי תעבירו ללמוד במוסד תורני".

מר כהן נדהם, ואפילו קצת כעס. אומנם היה שומר מסורת, אך מכאן ועד חינוך בתלמוד תורה – המרחק רב.  אולם הרב צדקה לא ויתר. גורלו של ילד יהודי מונח על כף מאזנים, עתידו הרוחני – שלו ושל כל דורותיו אחריו, עומד להיות מוכרע, והוא ייסוג? לא ולא! 

שעות אחדות ישב עם האב. הסביר ושכנע, התחנן ובכה, עד שאחר חצות לילה הכריז האב כי הוא מוכן לשלוח את הבן לתלמוד תורה. הוא הבטיח כי למחרת כבר הוא ירשום את הילד.

 כעבור ימים אחדים טילפן הרב צדקה אל המורה בתלמוד תורה כדי להתעניין בהתאקלמותו של התלמיד החדש ובהתקדמותו. לגודל חרדתו גילה, כי המנהל סירב לקבל את הילד באמצע השנה.  שלח הרב צדקה שליח ובידו מכתב חתום על ידי הרב, אך המנהל סירב. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, התייצב הרב צדקה בבית משפחת כהן. הילדים כבר עמדו לצאת לבית הספר. גם שמוליק הקטן, הילד בן השש, כבר היה מוכן לצאת לדרך. אך הרב צדקה עצרו, כשהוא מסביר לאב כי הוא לוקח את הילד עמו, לבית ספר תורני – תלמוד תורה. 

כך יצאו השניים – הגאון רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת "פורת יוסף", ושמוליק הקטן – והלכו יחד לתלמוד תורה. המנהל הבחין בשניים, מבעד לחלון חדרו. הוא הבין היטב מדוע הגיע הרב בכבודו ובעצמו. נבהל והתבייש כאחד, עזב את משרדו ונעלם באחד החדרים… כשראה הרב צדקה כי המנהל איננו בחדרו, חיפש את דלת כתה א', דפק ופתחה. ניגש אל המורה ואמר: "שמי יהודה צדקה, וזהו שמוליק הבן שלי. מהיום הוא יהיה תלמידך. אם תתעוררנה בעיות, פנה אלי". ואז חיפש לו הרב מקום נֹח, קרוב למורה, נשק לו כאב רחום, ביקש שוב מהמורה שישים לבו לילד ועזב את הכתה.

 מיום זה למד שמוליק בבית ספר תורני, כשהוא עולה ומתעלה בהבנת התורה הקדושה, עד שזכה להיכנס לישיבה תורנית ולצמוח לתלמיד חכם מופלג, וכך ניצל הוא וזרעו אחריו.

סיפור נפלא אך מסר גדול למדנו: רוחות זרות מנשבות בחוץ, רוחות של יון. ומה מטרתה של יון? "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". אך תפקידנו לעמוד בפרץ לשמור על "פך השמן" הטהור, שיהיה חתום, סגור ומסוגר. כל נשמה יהודית היא שלהבת העולה במנורה שבמקדש, והחינוך שעליה לקבל, צריך שיהיה טהור בלי שום סיג ופגם. עד שראש הישיבה הגדול, שאלפים חרדים למוצא פיו, איננו מהסס להקדיש שעות רבות מזמנו היקר, להביא ילד יהודי לחינוך הטהור. 

הבה נכיר בערכו של חינוך זה, ונשמור על טהרתם של ילדי ישראל כיוון ש"הנרות הללו קודש הם"…

"השפן הקטן וחג החנוכה"

כולנו גדלנו על השיר "השפן הקטן": 

השפן הקטן 

שכח לסגור הדלת 

הצטנן המסכן 

וקיבל נזלת 

לה לה לה – אפצ'י 

לה לה לה – אפצ'י 

לה לה לה – אפצ'י 

לה לה לה לה.

אך מה הקשר בין השיר לבין חג החנוכה?!

הרב לסרי מצא את הקשר והנה הסיפור שהיה:

הרב מיכאל לסרי הוזמן להרצאות בכנס למורות לא דתיות. מיד כשנכנס הלחה המולה בקהל, לא מצא חן בעיניהן שהכניסו הרצאה של רב תורני. הרב לא התבלבל וביקש חמש דקות בלבד! כאשר מוסכם מראש במידה והרב לא יהיה מעניין הוא יעזוב את המקום.  המורות, העדיפו ל'העיף' אותו מאשר לא לת לו לדבר… וכך הסכימו פה אחד לתת לו אפשרות ל'הסים אותן ב- 5דקות… הרב עלה לבימה ושאל: "מי מכן מכירה את השיר ה'שפן הקטן'? – שתרים אצבע!" כולן הרימו יד.  הרב ניצל את התמיהה שלהן, ואמר: "יש לי 3 שאלות":

  1. מדוע בחר המשורר דווקא שפן ולא חיה אחרת?! 
  2. איך קרה שהשפן הצטנן אם הוא בסך הכל שכח לסגור את דלת?! 
  3. למה נאמר שלוש פעמים – לה לה לה אפצ'י לה לה לה אפצ'י לה לה לה אפצ'י ואילו בפעם הרביעית לה לה לה לה… – בלי אפצ'י?!"

 מורות התגלגלו מצחוק… ולשעת כושר זו חיכה הרב. והוא אמר: 

"אני יענה לכן – שפן מורכב מהאותיות נפש. 

נפש האדם עדינה היא, אם לא סוגרת את הדלתות שבגוף בו היא נמצאת (כמו: עיניים אזניים…) היא מיד מצטננת – עבודת ה' שלה מתקררת.  בפעם הראשונה האדם החוטא מזדעזע מהעבירה שהוא עשה.  וכך בפעם השנייה והשלישית…  אך בפעם הרביעית כבר נעשה לו הדבר כהיתר – ולכן אין שם "אפצ'י" -כלומר אין את הרגשת הקרירות בעבודת ה'. זה בדיוק מה שרצו היוונים שיקרה, הם לא חיפשו להשמיד את גוף אלא את הנפש. להכניס בלב כל יהודי את הקרירות ההרסנית שנותנת הרגשה של: "הנה לא קרה לי כלום"…

כמובן שהרב נשאר לסיים את ההרצאה…

"למה אוכלים סופגנייה בחנוכה?"

"מאי חנוכה? – סופגנייה!"

לא פעם יוצא לנו לשוחח עם ילדים על מהות החגים. נשאל ילד שאיננו שומר תורה ומצוות: "מה זה חנוכה בשבילך?" או "מה אומרת לך המילה חנוכה?" התשובה הרווחת בקרב הילדים והנוער תהיה: סופגנייה!

הרי ברור לכולנו שחז"ל לא קבעו לאכול סופגנייה – 'כי זה טעים!'…

אם כן "מדוע אוכלים סופגניות בחנוכה?"

נביא כמה תשובות:

  1. מכיוון ונס פח השמן היה העיקר – זה מה שאיפשר להדליק את המנורה בבית המקדש קבעו לאכול דברים המטוגנים בשמן.
  1. בברכת המזון לא מוזכר שום דבר הקשור לבית המקדש (יש על בניין ירושלים) ומכיוון שבברכה האחרונה של מיני מזונות – 'על המחיה' יש אזכור של בית המקדש: "ועל דבירך…" תיקנו לאכול סופגנייה שהיא מזונות ולהתחייב בברכה שיש בה את בית המקדש.
  2. היוונים גזרו שלוש  גזירות עיקריות לעקירת הדת מעם ישראל: חודש, שבת ומילה. חיפשו חז"ל משהו שיסמל את כולם: 

כנגד חודש – שמים אבקת סוכר והסופגנייה נראית כמו הלבנה במילואה

כנגד שבת –  את הכנת הבצק והפרשת חלה (לא בכדי נקרא הלחם של שבת – חלה…)

כנגד מילה – דם הברית תקנו לשים ריבה בצבע אדום..

כדי לבטא את הרעיון הזה תיקנו להחדיר ריבה לתוך הסופגנייה שכשיחצו אותה לשניים כדי לטעום ממנה תתגלה הריבה שבפנים…

תגובות‎