צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר


:שתף עמוד

פרשת לך לך: אנשי סדום

פרשת לך לך: אנשי סדום
שו"ת והלכה 09:11 - 11.11.19 | ASHER

אנשי סדום

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" 

בילקוט שמעוני מובא, כי ארבעה דיינים היו בסדום, וכשמם כן היו: שקריי – שקרנים, שקרוריי , זייפאי – שהיו מזייפים הדין, ומצלי דין – שהיו מטים את הדין כרצונם. 

נביא להלן סיפורים הממחישים את העיוות בדין: 

א. פעם באו שני אנשים להתדיין בבית הדין של סדום. תבע האחד את חברו, כי הלה קיצץ את אוזן חמורו.  

אמרו הדיינים לבעל החמור: תן את חמורך לידידך זה, ויישאר החמור אצלו, עד שתצמח אזנו כבראשונה.. 

ב. נהר היה בסדום וגשר מעליו. קבעו דייני סדום חוק, כי כל העובר בגשר, עליו לשלם 4 זוזים מכס. ומי שעובר בנהר צריך לשלם 8 זוזים. פעם אחת הגיע כובס, שלא ידע את חוקי המדינה, לסדום. וכשראה כי המעבר כרוך בתשלום, עבר במים כדי לחסוך את דמי המעבר. אמרו לו: "אם עברת בגשר, תן לנו 4 זוזים. אמר להם הכובס: "לא השתמשתי בגשר שלכם, עברתי במים. "אם כן, שלם לנו 8 זוזים"! – ענו לו אנשי סדום. לא רצה הכובס לשלם, הלכו והכוהו ופצעוהו אנשי סדום. הלך הכובס לבית הדין ותבע את האנשים שהכוהו לדין. 

אמר לו הדיין: "עליך לשלם להם שכר על שהקיזו את דמך, שכן הקזת דם מועילה לבריאות… ועוד, עליך לשלם 8 זוזים דמי מעבר במים.

ג. פעם אחת נזדמן לסדום אליעזר עבד אברהם. הכוהו אנשי סדום ופצעוהו. הלך אליעזר לבית הדין לתבוע תשלום על פציעתו. אמר לו הדיין: עליך לשלם למי שפצע אותך תשלום בעבור הקזת דם. נטל אליעזר אבן גדולה, וזרק על הדיין ופצעו. מה עשית??? צעק הדיין. אמר לו אליעזר: את השכר שעליך לשלם לי על שהקזתי את דמך, תנהו, בבקשה ממך, למי שפצע אותי, וזוזים שלי מונחים במקומם.

כל הצומות בפסוק אחד

"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" 

פסוק זה מספר על השעבוד של בני ישראל במצרים. ואמרו חכמים, כי בפסוק זה רמוזים כל 6 התעניות הקבועות בשנה: 

ידוע – רמז לצום י' טבת. 

תדע – רמז ל-תענית אסתר ולתשעה באב. 

כי – רמז ליום הכיפורים שחל ב-י' תשרי. 

גר – רמז לצום גדליה החל ב-ג' תשרי. 

יהיה זרעך – רמז ל- י"ז תמוז.

"ישראל מעל המזל"

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר: הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם! וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"

בשנים האחרונות רבו בעולם אנשי מיסטיקה ומגלי עתידות: אסטרולוגים, קוראים בקפה, פותחים בקלפים ועוד שורה ארוכה של המחזיקים עצמם ל"נביאים" (רק ששכחו את מאמר חז"ל: "לא נתנה נבואה אלא לשוטים"ברוב המקרים הם מספרים כי לכל אחד "מפה אסטרולוגית" המשפיעה על חייו, עיסוקו והבחירות שלו בחיים = מזל.

וכאן נשאל כולנו: האם ה"מזל" הוא בעצם גורל? הקב"ה אומר לאברהם: "הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם!" ומשנה את שמו מאברם לאברהם. הקב"ה מרומם אותו מעל למזלו ומשנה את גורלו (אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד)

מדוע היה אברהם זכאי לטיפול מיוחד שכזה?!

התשובה היא: "מידה כנגד מידה" הוא רומם עצמו מהנורמות החברתיות שהיו בדורו – אלילות ועבודה זרה, וה' רומם אותו מעבר למערכת הטבעית – מעל הכוכבים. הדבר הזה נקבע לדורות באופן נצחי: "ישראל מעל למזל" – מעל הכוכבים… עם ישראל מסוגל לשנות את המזל שנקבע לו ולשנות את הגורל שיועד לו בתפילות ומעשים טובים. ההיסטוריה מוכיחה איך הצלחנו כנגד כל הסיכויים (כבשה בן 70 זאבים) להוביל את עצמנו במלחמות קשות וכנגד כל האיומים כולם הושמדו ורק אנחנו שרדנו. נוכל לעמוד על הכוח של יהודי לשנות את גורלו כפי שמביאים חז"ל במסכת שבת קנו ע"ב:

לומדת הגמרא  מסיפורו של רבי עקיבא ש"אין מזל לישראל": לרבי עקיבא הייתה בת שעמדה להינשא. אמרו החוזים בכוכבים לרבי עקיבא : "דע! שביום בו תיכנס בתך לחדר כלולותיה יכיש אותה נחש ותמות". 

באותו יום שבו נכנסה בתו לחדר הכלולות, היה רבי עקיבא מודאג מאוד. כשהסתיימה החתונה וכל אחד הלך לביתו, נטלה הכלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק שבקיר. והנה הסיכה נכנסה בעינו של הנחש שהסתתר בתוך הקיר. בבוקר, כשהוציאה אותה התברר גודל הנס, נמשך ויצא הנחש אחריה. ששמע אביה את קולה בבוקר יום המחרת אמר לה: "ספרי לי בתי מעשה טוב שעשית"? אמרה לו הכלה הטרייה: "אתמול בערב הבחנתי בעני שבא למסיבה והתחנן בפתח לאוכל. באותה שעה היו עסוקים כולם בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתת לי ונתתי אותה לו והוא החייה את נפשו. אמר לה רבי עקיבא: "מצווה גדולה עשית. יצא רבי עקיבא ודרש בפני תלמידיו: "וצדקה תציל ממות" כל אחד יכול לשנות את מזלו רק צריך לעשות משהו שישנה זאת!

נאמנות עקבית בכל מצב!

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" 

הסיפור הבא ממחיש את הנאמנות שצריכה להיות לבני אברהם אבינו, נאמנות עקבית בכל מצב:

נכנס פעם יהודי כפרי פשוט, לחדרו של הצדיק רבי שלום רוקח מבעלז זצ"ל, וביקש להתברך מפיו של הצדיק. מבט רחום וחנון לבשו עיניו של הצדיק, החודרות כליות ולב, והוא שאל: "ומה בדבר שבת? האם אתה שומר על קדושתה, או שמא, חלילה. השפיל הכפרי את עיניו במבוכה. ולבסוף נאלץ להודות בפה מלא כי לדאבונו אין הוא שומר שבת. ביקש הרבי להעמידו על קדושת השבת ועל חומרת חילולה. ציטט באוזניו מפסוקי התורה ומדברי חז"ל בעניין, וביקשו בכל לשון לתקן את דרכיו בכל הקשור למצווה יסודית וחשובה זו.

נכנסו הדברים ללב הכפרי. "הריני מתחייב בזאת לרבנו, כי מהיום והלאה אהיה זהיר בכבוד השבת ולא אחללנה", הכריז בהתרגשות. למשמע הדברים אורו עיני הצדיק. אלא שכמעט באותה נשימה הוסיף הכפרי ואמר: "אבל, רבי! בימות הקציר, שאז המלאכה בשדה מרובה, אנוס אני לעבוד גם ביום השבת, ואני מקווה כי הרבי ימחל לי על כך". חיוך מריר נמתח על שפתי הרבי. לאחר שהירהר קצת כדי לברור את מילותיו בקפידה, פתח הרבי ואמר: ראשית, עליך לדעת כי לא אני 'בעל-הבית' על השבת, אלא הקב"ה, נותן התורה ומצווה המצוות בכבודו ובעצמו. לא אני הוא שצריך למחול לך, אלא הוא. לעניות דעתי אין שום סיכוי שהוא יסכים למחול לך על פגיעה כלשהי בקדושת השבת. והמשיך הרבי: ובאשר לדבריך על תקופת הקציר – אספר לך סיפור: מעשה באחד הפריצים, שערך משתה גדול לכל חבריו הפריצים מרחבי המדינה. לאחר ששתו הפריצים לשוכרה, נתקיים בהם 'נכנס יין יצא סוד', והחלו הם לספר, איש-איש בתורו, בשבחי היהודי 'שלהם'. 

נענה הפריץ המארח ואמר: "היהודי שלי, אין דומה לו ביושר ובנאמנות. כבר ניסיתיו בעבר בכמה ניסיונות, ובכולם עמד בכבוד מעורר השתאות. מובטחני בו כי לעולם לא ימרה את פי, ולא יהיה דבר שאבקש ממנו ולא יעשה". "ואפילו" – הפסיקו אחד הפריצים – "אפילו אם תבקש ממנו להמיר את דתו"?! "כן", השיב המארח בביטחון מוחלט, "מובטחני שגם בכך ימלא את רצוני". מיד שלח הפריץ לקרוא ליהודי 'שלו'. היהודי המסכן, שהובהל במפתיע למסיבת ההוללים הגדולה והועמד לפני מעסיקו וחבר מרעיו, נבוך מעצם המעמד.

"האם אתה נאמן לי"? שאל הפריץ. "בהחלט!" השיב היהודי, תמה על עצם השאלה. "האם תעשה ככל שאבקש ממך"? הוסיף הפריץ לפרוש את המלכודת לרגלי היהודי, בעוד חבריו מביטים בהם בשעשוע. "בכל ליבי ובכל נפשי אפילו באש ובמים מוכן אני ללכת בעבור אדוני הפריץ". להצהרת נאמנות חזקה יותר לא היה אפשר לצפות. נתן בו הפריץ מבט חד ואמר: "אם-כן, רוצה אני כי תמיר את דתך!". חיוורון עז כיסה את פני היהודי וכל גופו החל לרעוד. גם בחלומותיו השחורים ביותר לא ציפה לבקשה מהסוג הזה. 

הוא ניסה לומר משהו, אבל לשונו כמו דבקה לחיכו. נתן בו הפריץ מבט תקיף, כנושה התובע את פירעון שטר החוב שבידו. "אל תהסס ואל תחזור בך מהבטחתך לעשות ככל שאבקש ממך. בתוך יממה עליך להמיר את דתך".היהודי האומלל הנהן בראשו לאות הסכמה ויצא חפוי-ראש מהמסיבה. נאמן לבקשת הפריץ ומחויב למילתו שלו, המיר כבר למחרת היום את דתו. קרנו של הפריץ – שזכה ביהודי נאמן כל-כך – עלתה בעיני חבריו. חלף זמן-מה. יום אחד הזמין אליו הפריץ את היהודי המומר ואמר לו: "לאחר שמילאת את בקשתי והוכחת את נאמנותך לי, ללא סייג, הריני מרשה לך לשוב לאמונתך הקודמת. בטוח אני כי על אף נכונותך להשביע את רצוני, עדיין לבך נוקף על הצעד הקיצוני שעשית. לך לביתך ובשר למשפחתך כי רשאים אתם לחזור לחיק יהדותכם". שמח היהודי שמחה גדולה, ואץ רץ לביתו  לאשתו ולילדיו לבשר את הבשורה הטובה. לנוכח התפרצותו הפתאומית הביתה נבהלה האישה. "מה לך! יצאת מדעתך"?! קראה לעברו בחרדה. 

סיפר לה בעלה כי הפריץ פטר אותם מעונשה של המרת הדת הכפויה, וכי מעתה רשאים הם לשוב לחיק יהדותם. הביטה בו האישה בפנים עגומות, שהסגירו מיד כי אין היא שותפה לשמחתו של בעלה. כעבור רגע פרצה מליבה אנחת שוברת-לב. 'אוי ואבוי…', גנחה. 'איך יכול היה הפריץ לעשות לנו כך, ולהפתיע אותנו בהצעתו כמה שבועות לפני חג-הפסח… איך נעמוד בהוצאות הרבות המשחרות לפתחנו. מהיכן נשיג כסף לקניית מצות ויין וכלים כשרים לפסח… רוץ אל הפריץ וביקש ממנו ארכה עד לאחר הפסח"…

סיים הרבי את סיפורו והישיר מבט אל הכפרי: "חילול שבת בפרהסיה, כמוהו כהמרת הדת. אתה רוצה, ככל הנראה, ללכת בדרכיה של אותה אישה פתיה, ומבקש להיות יהודי לפני עונת הקציר ולאחריה, אך בתקופת הקציר עצמה להוסיף להיות גוי". את סיפורו של הרבי, כמו את לקחו, הצליח אפילו הכפרי הפשוט והבור להבין. לאחר התחבטות פנימית קצרה בינו לבין יצרו הבטיח לרבי לשמור את השבת כל ימי השנה כולה.       (פחד דוד). 

תגובות‎