צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר


:שתף עמוד

פרשת קדושים: ואהבת לרעך

פרשת קדושים: ואהבת לרעך
שו"ת והלכה 09:05 - 02.05.19 | יצחק דרעי

פרשת קדושים- שבת מברכין

נקימה ונטירה

"לא תיקום ולא תיטור…"

 חז״ל מבארים במסכת יומא (כג.): תניא, איזו היא נקימה? ואיזו היא נטירה? 

נקימה: אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך ,אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני אתה. זו היא נקימה!. 

ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך, אמר לו: לאו, למחר אמר לו: השאילני חלוקך אמר לו: קח, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. זאת אומרת – נקימה היא עשייה של מעשה בפועל אפילו לגמול רעה תחת רעה, ונטירה היא בלב אפילו לגמול טובה תחת רעה בכוונה של נקמה.

 הרמח״ל כותב בספרו "מסילת ישרים": שהמצליח לברוח מין הנקמנות הוא ״מלאך״ כיוון שהנקמנות מתוקה היא מדבש. 

כמו כן כותב הט״ז: שלא יתכן שאדם שבכל ימי חייו לא יעבור פעם אחת על איסור נקימה.עד כדי כך קשה להתגבר על האיסור הזה.

מהו אם כן הקושי בנקימה? כותב ספר החינוך שהבעיה היא באמונה של הנוקם. אדם שאיננו מבין שכל מה שקורה בעולמינו הוא מכוון מלמעלה, חש צורך עז לנקמה. שהרי אם נגרם לי צער אין חברי אשם בכך אלא בורא עולם מעניש אותי ומצפה לשינוי…

 משל למה הדבר דומה: לכלב שאדונו מרביץ לו במקל והכלב בכעסו נושך את המקל… והלא אילו היה מביט טיפה למעלה היה מבין שלמקל אין כוח משל עצמו והאדון הוא זה שמכה אותו…

כן הוא הנמשל: אדם הנוקם בחברו דומה הוא לאותו הכלב, שהרי מתרכז הוא בחבר ולא במי שציווה להכותו.יוצא איפה, שהמצוות הללו לא נועדו כדי לא להזיק את הזולת, לגרום לו מבוכה או חלילה אי-נחת שהרי איננו ״אשם״ בכך. אין הם אלא, תוצאה של חוסר באמונה בבורא עולם.הבה נתחזק באמונה ובהבנה שיש השגחה פרטית לכל אחד ולא נגיע לנקימה ונטירה.

למה אסור לקלל חרש?

"לא תקלל חרש"

 לכאורה נראה כי המצוות הללו נועדו כדי לא להזיק את הזולת או לגרום לו מבוכה או חלילה אי-נחת שהרי איננו ״אשם״ בכך.

אם כן, נשאלת השאלה: לשם מה ציווה הקב״ה ״לא תקלל חרש״ הרי אם אני מקלל אדם הפגוע באוזניו, שום נזק לא נגרם לו מהדבר? שהרי איננו שומע?!

כדי לענות על השאלה נקדים סיפור המובא בגמרא: אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כח, כט): והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה – וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי: פעם אחת, הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי – בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין (מגילה כד:) 

עונה העיוור לרבי יוסי האבוקה היא אכן בשבילי כדי שהאנשים בראותם את האבוקה, יזהו שאינני רואה ויזהירו אותי שלא אמעד. כך הם המצוות שבין אדם לחברו, הם אינם בשביל האחר אלא בשבילנו כדי לא להשחית את המידות שלנו.נכון שהחרש איננו שומע אך ברגע שאני מקלל אני משחית את מידותיי ואת זה התורה רוצה למנוע ממני…  

לא לתת מכשול לפני עיוור

"ולפני עיוור לא תיתן מכשול…"

 מובא באחד הספרים סיפור מאלף על הזהירות במצווה זו: בימי רבותינו תלמידי מרן החת״ם סופר היתה פעם אחת מסיבה גדולה של רבנים, והסבו לסעודה יחד ציבור גדול של גדולי הרבנים מכל המדינה ובראש המסובין היה הגאון בעל כתב סופר זי״ע, וכן הגאון רבי יהודה אסאד זי״ע ועמהם הרבה מגדולי ארץ.

באמצע הסעודה כטוב לב המלך, (מאן מלכי? רבנן), הכריז הכתב סופר שנמצא איתו דבר חשוב וחביב עד מאד וברצונו להראותו למסובים, והוציא מכיסו מטבע ישנה של מחצית השקל מתקופת הבית, והראה אותה למסובין. הרבנים התרגשו מאד מהמטבע העתיקה, וכולם רצו לראותה מקרוב ולמשמש בה בידיהם, מגודל החביבות והזכיה שנזדמן לידם מטבע כסף שבו היו ישראל קדושים שוקלים שקליהם לבית המקדש. וכך עבר המטבע מיד ליד, ומשורה לשורה, וכולם הביטו בה בהתפעלות גדולה. והנה לפתע נעלמה המטבע כשעברה מאחד לחברו, ולא נודעו עקבותיה, והחלו כולם לחפש על הרצפה ועל השולחן ובחורין וסדקין ולא מצאו. וכמובן נהייתה בהלה גדולה, כי המטבע הלזו הייתה חשובה מאד בעיני הכל, ואין לשער יקרת ערכה אצל בעליה ה״ה הכתב סופר, וגודל צערו על שנאבדה ממנו. אחרי שחיפשו אחריה בכל מקום והתייאשו מלמצוא אותה עוד, עלה החשד פן ואולי אחד מהרבנים המסובים שלח ידו ולקח את המטבע והחביאה אצלו. והגם כי מאד לא נעים לחשוד רב בישראל במעשה גניבה ח״ו, אבל הרי לא יתכן שום מציאות אחרת, רק שמאן דהוא מהמסובין גנב את המטבע, שהרי כבר חיפשו בכל מקום, ועדיין כולם יושבים במסיבה ואיש לא יצא.

הכתב סופר ז״ל הכריז שהיות והאבידה כל כך יקרה אצלו הוא מציע שכל הרבנים המסובין ישארו על מקומם ויסגרו את הדלת שלא יהא יוצא ובא. וילכו מרב לרב, וכל אחד יוציא את המונח בכיסיו, עד שיתברר ברשות מי נמצאת המטבע של מחצית השקל שנעלמה. כל הרבנים הסכימו להצעה, מלבד הגאון רבי יהודה אסאד זי״ע שטען כי אין זה הגון לחשוד את הרבנים בגנבה, והוא מתנגד להצעה של הכתב סופר, ולא הועילו כל מה שהתווכחו עם הג״ר יהודה אסאד, הוא החזיק בשלו שאסור לעשות כך לרבנים. והנה כל המסובין התפלאו מאד על הגר״י אסאד שמתנגד לחיפוש כזה, וכמובן נפל החשד עליו. בתוך כדי הוויכוח הזה שנמשך נשמעה תרועת שמחה מחדר המבשלות, כי נמצאה המטבע האבידה, ונתברר כי כשעברה המטבע מיד ליד נפלה לתוך צלחת ונדבקה לדופן הצלחת בשומן שהיה בה. אחרי שנמצאה המטבע הכריז הגאון רבי יהודה אסאד זי״ע שמבקש רשות לשאת את דבריו. כמובן שהסכימו כולם.

הגר״י אסאד הוציא מכיסו מטבע של מחצית השקל ישנה, באותו דמות וצורה ומשקל של המטבע של הכתב סופר, ופתח ואמר:רבותי, בוודאי חשדתוני כשראיתם עד כמה אני מתנגד לחיפוש בכלינו, ובכן תדעו כי גם בידי ישנה מטבע כזו של מחצית השקל. ועתה שערו נא בנפשכם, אילו היו מחפשים בכלי ומוצאים אצלי את המטבע, מה גדולה הייתה הבושה שהייתי מתבייש לעיני רבני המדינה כולה, ומי יודע אם לא הייתה נפשי יוצאת מגודל הבושה והצער. ומזה תיקחו כולכם מוסר השכל עד כמה צריך להיזהר שלא לחשוד חלילה שום בריה מישראל שלא לבוא לידי מכשול וטעות ח״ו. מובן מאיליו הרושם האדיר שעשו דבריו על המשתתפים הנכבדים.כך הצליח הרב לקיים בממשות את הציווי:  "ולפני עיוור לא תיתן מכשול…"

אל תוסיף יותר מדי!

 "לא תעשו עוול וגו' לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול"

 נראה לומר שהתורה רמזה כאן ליצר הטוב וליצר הרע, שנמצאים כל הזמן במשפט. ואתה השופט, שלא תישא פני דל –  זה היצר הטוב, כמו שכתוב עליו 'ילד מסכן וחכם'. ולא תהדר פני גדול, שזה היצר הרע, שעליו נאמר 'מלך זקן וכסיל'. דהיינו שהוא יותר גדול, והיינו חושבים לטעות ולומר שמצווה להדר אותו, כדכתיב 'והדרת פני זקן'.ולכך אמרה התורה 'אל תהדר אותו'.

 נשאלת השאלה: ולכאורה מה פירוש 'לא תישא פני דל', שזה היצר הטוב? הלא זה טוב לשמוע לו?!

והתשובה היא: שלפעמים האדם מוסיף יותר מדי במקום שלא צריך. הגמרא במסכת חגיגה (דף ה.) אומרת שיש שלושה אנשים שהקב"ה בוכה עליהם – מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ופרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים. ולכאורה זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, למה הקב"ה בוכה עליו? הרי צריך דווקא לשמוח?!

מסביר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: שמדובר כאן באדם ששומע יותר מדי ולומד דברים גבוהים שאינו מבינם כלל. ועליו נאמר 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', דהיינו אל תלמד סו"ס (שזה ראשי תיבות סו'די ס'ודות, דהיינו קבלה. פר"ד – ראשי תיבות פ'שט ר'מז ד'רש – אין הבין). ועל זה באה התורה ואמרה שיש לבדוק היטב ולעומק כל דבר, בשכל ישר ובצדק, ואל תהיה נחפז. כמו שאומרים בהלל "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב".

רק שלא ילעגו לי

"לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך"

 מובא בספר 'בין אדם לחברו' שפעם שאלו החסידים את רבה של קוברין רבי מאיר מארים זצ"ל: הלא אמרו חז"ל במסכת יומא (דף כב, ב): "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".ומפני מה רבינו מרבה לסלוח למתגרים בו ופוגעים בכבודו, כלום אינו תלמיד חכם? אמר להם: אם אהיה, חלילה, נוקם ונוטר, וכשאבוא לבית דין של מעלה ישאלוני, מפני מה נקמת ונטרת ועברת על לאו שכתוב בתורה "לא תקום ולא תטור"?אם אומר: תלמיד חכם אני הלא יצחקו וילעיגו לי ויאמרו הגם "מאיר" תלמיד חכם? אבל אם ישאלוני בבית דין של מעלה: "הלא תלמיד חכם אתה, למה לא נקמת ולא נטרת?אני אומר להם: "לא ידעתי שהנני תלמיד חכם, יעשו עמי מה שיעשו, אבל לא ילעגו לי.

תגובות‎